×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר ט״ותנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל⁠־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ (ג) וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙י״י֙ עֹלָ֣ה אוֹ⁠־זֶ֔בַח לְפַלֵּא⁠־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ מִן⁠־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן⁠־הַצֹּֽאן׃ (ד) וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קׇרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑הי״י֑ מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃ (ה) וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל⁠־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃ (ו) א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃ (ז) וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (ח) {חמישי} וְכִֽי⁠־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן⁠־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ⁠־זָ֑בַח לְפַלֵּא⁠־נֶ֥דֶר אֽוֹ⁠־שְׁלָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (ט) וְהִקְרִ֤יב עַל⁠־בֶּן⁠־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין׃ (י) וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יא) כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ⁠־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים׃ (יב) כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם׃ (יג) כׇּל⁠־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה⁠־כָּ֖כָה אֶת⁠־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יד) וְכִֽי⁠־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙א לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָ֑הי״י֑ כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה׃ (טו) הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (טז) תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם׃ (יז) {ששי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יח) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ (יט) וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (כ) רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃ (כא) מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהֹוָ֖הי״י֖ תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃ (כב) וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כׇּל⁠־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶֽׁה׃ (כג) אֵת֩ כׇּל⁠־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֑ה מִן⁠־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (כד) וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֮ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כׇל⁠־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן⁠־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר⁠־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת׃ (כה) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי⁠־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת⁠־קׇרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהֹוָ֗הי״י֗ וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ עַל⁠־שִׁגְגָתָֽם׃ (כו) וְנִסְלַ֗ח לְכׇל⁠־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכׇל⁠־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה׃ (כז) {שביעי} וְאִם⁠־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת⁠־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃ (כח) וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל⁠־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥הֿ בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (כט) הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃ (ל) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר⁠־תַּעֲשֶׂ֣ה׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן⁠־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן⁠־הַגֵּ֔ר אֶת⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃ (לא) כִּ֤י דְבַר⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ בָּזָ֔ה וְאֶת⁠־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֺנָ֥הֿ בָֽהּ׃ (לב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ (לג) וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל⁠־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כׇּל⁠־הָעֵדָֽה׃ (לד) וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה⁠־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ (לה) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ (לו) וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כׇּל⁠־הָעֵדָ֗ה אֶל⁠־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃ (לז) {מפטיר} וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (לח) דַּבֵּ֞ר אֶל⁠־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל⁠־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּב עַל⁠־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ (לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא⁠־תָת֜וּרוּג אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר⁠־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃ (מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽםד׃ (מא) אֲנִ֞י יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֵיכֶֽם׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אֲשֶׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙ =ב ובן⁠־אשר בספר החילופים (געיה באות תי״ו) כך הכריעו ברויאר (במהדורותיו האחרונות) ומג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן. לפי ההערה בספר החילופים (עמ׳ יח), [בן] אשר=״או אשֶר בתככם״ (אין געיה כבדה בשי״ן), [בן] נפלתי=״או אשֶֽר בתככם״ (געיה כבדה בשי״ן). אם אין געיה כבדה בשי״ן אז תיתכן געיה קלה בתי״ו (המצויה בכתי״ל).
• ל=אֲשֶֽׁר⁠־בְּתֽוֹכְכֶם֙ (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר; וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל-מ=אֲשֶׁר⁠־בְּתוֹכְכֶם֙ (אין געיה)
• ש,ש1,ק3[תיקון],ו=אֲשֶֽׁר⁠־בְּתוֹכְכֶם֙ (געיה כבדה בתיבה המוקפת לפי הכללים) בהתאם לשיטת בן⁠־נפתלי
ב וְנָ֥תְנ֛וּ =ל?,ב,ק3,ו ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?,ש,ש1?=וְנָֽתְנ֛וּ (געיה ותביר) וכמו כן בדפוסים וקורן, וכך בהקלדה מגירסה 4.12.
ג וְלֹֽא⁠־תָת֜וּרוּ כתיב=א(ס),ב,ש,ק3 ומסורת טברנית ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל,ש1=וְלֹֽא⁠־תָתֻ֜רוּ (כתיב חסר וי״ו)
• טעמים=א(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <ול֨א תת֜ורו? לא כן אלא במקף>
• דפוסים וקורן=וְלֹ֨א תָת֜וּרוּ (קדמא ואזלא)
ד לֵאלֹֽהֵיכֶֽם =ש,ק3,ו (געיה באות למ״ד השניה); וראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכן בדפוסים וקורן וסימנים).
• ל=לֵֽאלֹהֵיכֶֽם (געיה בלמ״ד הראשונה) ובעקבותיו ברויאר.
• ב,ש1?=לֵאלֹהֵיכֶֽם (אין געיה אך המקום מטושטש בכתי״ש), וכך מג״ה.
E/ע
הערותNotes
(כב) וכי תשגו וגו׳. נראה כדברי רבותינו שבע״ז הכתוב מדבר, שאם על כל מצוה ומצוה באה אזהרה זו הרי כבר דינו אמור בפ׳ ויקרא (ד׳ י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו וגו׳ ושם לא נתחייבו כ״א פר לעולה ולא נזכר שעיר וכאן נוסף שעיר לחטאת, ועוד שכן הכתוב מוכיח בסוף הפרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה׳ הוא מגדף ונכרתה, ואין פסוק זה מדבר רק בע״ז, חדא דאיך שייך לשון גדוף בשאר עבירות, ב׳ הרי ענשם של כל אחת ואחת כבר אמור ומה ענין כרת לכאן, ג׳ שלא יתכן לאיים כל כך על שאר עבירות רק על ע״ז — ואם תאמר למה הוציא ע״ז בלשון הזה וכי תשגו וגו׳ את כל המצות האלה, אומר אני שהכוונה לומר מי שבעובדו ע״ז פורק עול וממילא כופר בכל המצות כי אין ספק שמי שאינו מודה שאלהי ישראל הוא לבדו אלהי אמת לא יוכל לקבל ולשמור מצותיו, וכן הדברים מוכיחים שלא נכתב אחת מכל מצות כמו שנאמר במ״א, רק את כל מצות וגו׳ ואיזו המצוה שהיא כוללת כל המצות הוי אומר זו ע״ז, ועוד שלא אמר אשר לא תיעשנה כמו שנכתב במ״א רק אמר את כל מצות ויש מצות עשה בכלל, ואדרבה אין הלשון מורה אלא על מ״ע שכן הוא אומר וכי תשגו ולא תעשו הרי שהשגיאה היא בשלילת המעשה ואם כן במ״ע הכתוב מדבר, אמנם לא יתכן לפרשו על מ״ע כי על בטול מצות עשה אחת אין קרבן, וכל שכן שלא יאמר עליה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ את ה׳ הוא מגדף ונכרתה כי דבר ה׳ בזה ואת מצותו הפר וגו׳, הא אין לך לומר אלא שמדבר על מצוה שיש בכללה כל מצות עשה וכל מצות לא תעשה והיא ע״ז — ועל הכל מקרא מלא מסייעני דכתיב את כל אשר צוה ה׳ ביד משה מן היום, הרי שהורה לדעת כי במצוה אחת הוא עוסק, שבבטולה נתבטל כל אשר צוה ה׳ ביד משה וגו׳ ואלולי שכן הוא נצטרך לומר שהכתוב מדבר כשישראל עברו על כל מצות עשה ומצות ל״ת בבת אחת וזה בטל כי מקרה כזה לא יתכן מעולם אם לא בהכחשת עקר המצות כלן והוא יחוד האל, ואם כן חזרנו לקבלת אבותינו שבע״ז הכתוב מדבר — ועדיין נשארה מליצה לפרש בכתוב הזה והיא מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, שאם בא לרמוז שתהא מצוה זו נוהגת לדורות, מה טעם לפרש כאן יותר מכל המצות, ועוד שאין לשון הכתוב סובל פירוש זה והיה מספיק כשיאמר לדורותיכם או חקת עולם כשאר מקומות, ואומר אני כי יש בלשון הזה הערה לכל משכיל על מציאות תורה שבעל פה, וכלומר שאם מצות ע״ז בכללותיה נתפרשה בתורה, דקדוקיה ופרטותיה והתנאים שעל ידיהן יתחייב העובר עליה ואיזו נק׳ עבודה ואיזו לא נקראת, לא נתפרש בתורה רק נמסר בעל פה לראשי דורות, ושמא תאמר כיצד יתחייב או יפטר ובמה נדע כי עבר זה על ע״ז, על כן אמר שאין לנו רק במה שיבארו ויגבילו חכמי כל דור ודור כפי ההלכות המסורות להן, וז״ש את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם כי הוא תמיד מצוה והולך, תחלה על ידי משה ואח״כ והלאה לדורותיכם, וזה שאנו אומרים אק״ב וצונו גם על המצות שאינם כתובות בתורה. (כג) את כל אשר צוה ה׳ וגו׳. הגם שהערות רבות באו בתורה ללמד על קיומה והתמדתה לעולם, גם זו כאחת מהם, ואולי ג״כ הנכבדת שבכלן אם מפני שכל הפסוק כלו נראה כמיותר, והיה די שיאמר וכי תשגו וגו׳ עד אל משה והיה אם מעיני העדה, וממה שהוסיף פסוק ארוך ומיותר נראה מכוון אל עצמו, ובא ללמד על נצחיות התורה — ואם מפני אומרו מן היום אשר צוה וגו׳ לדורותיכם, מליצה יקרה למעלה מחברותיה שנאמר בהם לדורותיכם ותו לא, וכאן תפס התחלת התורה מן היום אשר צוה ה׳ והוסיף ב׳ מלות יקרות והלאה לדורותיכם, כלומר צא וחשוב מן היום ההוא עד אין תכלית כי לעולם לא תבטל, ואם מפני שבא זה הרמז הנכבד אצל בטול איזו מצוה פרטית שתהיה וכי תשגו וגו׳ וממקומו הוא מוכרע שבא לתקוע יתד על נצחיות התורה, וכלומר השמרו לכם שלא לעבור ואם תשגו וגו׳ תביאו קרבן, שאני אומר לכם כל אשר צוה ה׳ אליכם וגו׳ מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיכם, ואין אפילו רגע בזמן פנוי מחיוב שמירתכם ובכל זאת אין להכחיש מ״ש למעלה, שעל ע״ז ידבר הכתוב כי זה תוכן הכוונה בלי ספק רק ממה שהוציא האזהרה בלשון סתם על כל המצות אנו למדים כי לדורות נתנה בלי הפסק. — וסוף דבר שהרי כל שאר הרמזים באו על איזו מצוה פרטית כל א׳ בפני עצמה, וכאן בא בלשון כולל כל המצות כלן ובכן לו נאוה תהלה ולו יתר שאת ועז על כל אחרים. (כד) והיה אם מעיני העדה. כבר הוכחנו כי עדה במקומות הרבה היא הסנהדרין — ועוד רואה אני שמוכרח הדבר מצד עצמו כי אין פירוש מעיני העדה וגו׳ רק שטעו בשפטם דבר האסור כאלו הוא מותר, שכן לשון מעיני יורה בהכרח כי על הכח המבחין ידבר, ואם כן היתכן לחשוב שכל אישי ישראל יקרה להם לטעות באסור שהוא מותר בנושא אחד, ובפעם אחת, ובמצוה אחת? אין זה כ״א מחק הנמנע, הא אין לך לומר אלא שהכתוב חוזר על מי שנתנה לו משרת הבחינה בין אסור למותר על שכמו, ושגיאתו נחשבת כשגגת כל העדה כי הוא כח המבחין שבאומה ועיני שכלה — ומה עמקו מחשבות רבותינו שדרשו עינים על הסנהדרין כאן ובמקומות אחרים והוא על הדרך שכתבנו. (ל) ביד רמה. תרגם אנקלוס בריש גלי בראש מגולה, שכן דרך הקדמונים להורות על החפשיות מכל עול ושעבוד, או על אבירות הלב, לומר ״בראש מגולה״ וכן בלשון יוני Poli-lsteron, ובלשון רומי, Nudo et aperto capite ובהפך Operto capite בראש מכוסה, על ההכנעה Euseb. Prep. evang. vol. l. 553. — וכן בלשונינו וחפוי ראש, ועל שפם יעטה כלם ענין אבלות וכניעה-וראוי להעיר שכמו שאין בין שתום לסתום רק שנוי מועט אע״פ שהוראתם הפכיית כן בין אופירטו לאפירטו בלשון רומי שזכרנו. (לג) ויקרבו וגו׳ ואל כל העדה. גם עדה שלפנינו היא סנהדרין כי א״א להקריב המקושש לפני ששים רבוא מישראל — והם אינם נוגעים בדבר כי לא להם המשפט רק לשופטי ישראל שכבר היו מימי יתרו, ועוד הרי הוא אומר ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה, אפשר ששים רבוא מישראל מוציאים המקושש חוץ למחנה, ואם כן צריך להם מחנה אחר, ואין האחרונים מגיעים עד שימות המקושש, הא למדת שאין עדה אלא סנהדרין או שלוחיהן כדברי רבותינו. (לד) כי לא פרש וגו׳.והלא כבר נאמר מחלליה מות יומת, שתי תשובות בדבר, הא׳ כדברי רבותינו שכתבו שלא היו יודעים באיזו מיתה ימות — והשנית שעדיין לא נתפרש בדקדוק אם לקושש עצים ביום השבת היא מלאכה שחייבים עליה מיתה, כי לפי הכוונה השטחיית היה לנו לומר שלא נאסרה רק מלאכה שיש בה חכמה וטרח הרבה, אבל ללקט עצים השכל יתן שאינו מלאכה להעניש עליה מיתה, וכמו שטוענים האפיקורוסים בזמנינו שלא אסרה תורה אלא דבר שיש בו טורח ועמל הרבה — בא דבורו ית׳ רגום אותו באבנים וגו׳, והנה המעשה הזה יגלה אזן אנשים כי התורה צריכה פירוש ומסורת איש מפי איש, הרי משה רבן של כל הנביאים ושעל ידו נתנה תורה לא ידע להבין לא תעשה כל מלאכה ואם מקושש בכלל — או לא הבין מחלליה מות יומת ולא ידע באיזו מיתה ימות וכתב בתורה כי לא פורש מה יעשה לו, כיצד יאמינו המכחישים בעצמם כי תשיג יד שכלם להבין מה שלא הבין משה רבינו, ופסוק זה יורה באצבע התחלת תורה שבע״פ באומתינו, והוא צורך הפירוש לגזרותיו ית׳ וכמו שעל מצות שבת נאמר כאן כי לא פורש אע״פ שבאו הדברים מבוארים כפולים ומכופלים, כן ויותר מזה קרה בלי ספק בכל שאר מצות התורה בימי משה ובימי הנביאים לולי הקבלה המפרשת כי לא יתכן שיסמוך נותן התורה ב״ה, על גלוי שכינה בכל פעם ופעם. (לח) ועשו להם ציצית. סימן לכהונתם כהונת עולם כמ״ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכמו שבני אהרן מובדלים בלבושיהם מישראל כי הם כהני אומתינו, כן ישראל נבדלים בלבושיהם מן הגוים כי הם כהני המין כלו, ורואה אני התדמות נפלא, כי בכהן גדול הוא אומר ועשית ציץ זהב טהור, ובישראל הוא אומר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, בכ״הג הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובישראל הוא אומר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ולא תמצא פתיל תכלת רק בב׳ כלים הללו — בכ״הג הוא אומר ופתחת וגו׳ קדש לה׳, ובישראל נאמר למען תזכרו וגו׳ והייתם קדושים לאלהיכם, בכ״הג הוא אומר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳, ובישראל נאמר וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ ולא תתורו וגו׳ — והגם שבכ״ג כתוב ציץ ובטלית של מצוה ציצית הוראת השם אחת היא כי שניהם מלשון פרח וציץ כאלו הראש או הבגד מוציאים פרח וציץ, ועל כן נקראו השערות שבראש ציצית כי הם כמו הציצים שיוצאים מהנטיעה ומהעץ- וכן הבין הרב אברבנאל שכתב כי הוצאת הפרח וציץ במטה של אהרן היתה לרמוז כי לו יאתה כהונה גדולה וז״ל ומאשר אמר ויצץ ציץ הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה זו ע״כ, הרי שעשה ציץ של כ״ג כענין ויוצא פרח ויצץ ציץ והוא על דרך שכתבנו, וכן נקראו בניו של אדם צאצאים, וכן ציץ וציצית לשון יציאה וילידה. — האמנם לא כן דעת גיזיניוס על שם ציץ שכתב שנקרא כן a splendendo dicta על שם שמאיר, ואלו כן גם שאר כלי זהב שהיו על הכ״ג ובמקדש היה ראוי שיקראו על שם שמאירים וביותר אבני החשן ואבני האפוד, ואל תטעון משם אורים ותומים כי אין אורים ותומים האבנים בעצמם שכן כתוב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, מכאן ראיה שאין האורים האבנים, ואם נפשך לומר שציץ של כ״ג הוא מלשון אורה, גם הציצית קרוב ונראה לפתרו מענין זה והוא מתקבל יותר מציץ עצמו שהרי בציצית כתוב מפורש וראיתם אותו הרי שלראיה נתן ואם כן יתכן לומר שהוא מל׳ מציץ בין החרכים, ובציץ הזהב לא מצינו ראייה רק מצאנו בדברי רבותינו שלא יסיח דעתו ממנו, והרי זה ראייה שכלית דוגמת וראיתם אותו שבציצית — ועתה אמרתי אעיר על קצת דמיויים אחרים שיש בין זה לזה היינו בין טלית של מצוה לבגדי כהונה, והם באמת נפלאים כי הם יורו לכל דובר אמת בלבבו, כי בצדק כל אמרי פינו — א׳, בעשיית חוטי הציצית יליף בספרי דצריך להיות שזורין דגמר תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין, ומה נעמו דברי הספרי וההקש ממשכן להיות מקום עבודת הכהנים וגם לבוש הכהנים בכלל, והגם שהרמב״ם לא זכר זה להלכה מ״מ כבר השיג עליו הראב״ד ז״ל (פ״א הלכה י׳) וגם הכסף משנה שדרכו להליץ בעד הרמב״ם לא מצא כמעט מענה, ורמב״ם עצמו בתשובתו לחכמי לוניל חתם בז״הל ואין לי סמך אחר בדבר זה, ויפה העיר הרב כ״מ וז״ל ונראה שמפני שראה חלשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה — ב׳, ארבע ציציות מעכבות זו את זו (מנחות כ״ח והרמב״ם פ״א) וכן כהן גדול ששמש בפחות מח׳ בגדים או כהן הדיוט בפחות מד׳, הרי אלו נקראים מחוסרי בגדים (הרמב״ם כלי המקדש פ״י) — ג׳, כיצד עושין את הציצית וכו׳ ומכניס שם ד׳ חוטים וכופלן באמצע נמצאו שמנה חוטין משולשין תלויים מן הקרן (רמב״ם ה׳ ציצית פ״א) ובבגדי כהונה כל מקום שנאמר משזר צריך שיהא חוטן כפול שמנה ועיי״ל אות א׳ דגמר שיהיו הציציות שזורין ממשזר דמשכן — ד׳, מותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה (שם פ״ג) בגדי כהונה מותר ליהנות בהם אפילו שלא בשעת עבודה (כלי המקדש פ״ח) ואם יש בבגדי כהונה קדושת הגוף, דעת הריטב״א דאינן קדושת הגוף ככלי שרת, ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים, עיין שם הרב מל״מ, וכן כתב הרמב״ם על הציצית אסור למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה לא מפני שיש בגופה קדושה וכו׳ — ה׳, ועל כלם, מה שיצא ציצית מן הכלל לדחות איסור שעטנז דתכלת עמרא הוא וחייבה תורה לשומו על בגד צמר או פשתים, וזה מכח הסמיכות דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך--- ומי לא יפלא בזוכרו דלא הותר שעטנז בכל התורה אלא בענין אחר בלבד וזה בבגדי כהונה ? (לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם. כמו שהראייה הזאת והזכירה הזאת בפעל ולא ע״ד משל, כן מה שנאמר (שמות י״ג) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, וכן והיה לך לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, בפעל ולא ע״ד משל, ורשב״ם שכתב שעומק פשטו של מקרא כמו קשרם על לוח לבך אין זה עומק פשוטו אבל שוחה עמוקה, והאות שנאמר להלן הוא מה שאמר כאן והיה לכם לציצית וראיתם אותו כי האות לראיה נתן כמו את קשתי נתתי וגו׳ וראיתיה לזכור ברית עולם ועליה נאמר זאת אות הברית — וכמו שנאמר להלן ולזכרון בין עיניך כן נאמר כאן וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כי תכלית האות וראייתו, הזכירה, וכן נאמר בקשת וראיתיה לזכור, וכמו שנאמר להלן כי בחזק יד הוציאך ה׳ ממצרים או בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים, כן נאמר בציצית אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים — וכמו שד׳ פרשיות בתפלין כן ד׳ חוטי תכלת בציצית, אחד בכל כנף.
וראיתם אותו. אמרו המעתיקים וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ומה צדקו דברי חז״ל במה שנודע מהחכמה הטבעית שבזמנינו (והיא נעלמה מהראשונים שעד ניוטון Newton לא השיגו גווני האורה) והוא כי הגוונים אינם כלל בגופים רק באור עצמו, ואם כן כשאמרה תורה וראיתם התכלת, אין ספק שנתכוונה לתכלת האמתי הנולד מפגישת קרני האורה בגוף הצמר והצבע הנתון עליו, ולא אמרה להביא הנר ולראות כנגדו אם מפני שהתורה לא תצוה לעשות תחבולה לשמירת מצותיה שאלו כן לא נוכל לשתות או לשאוב האויר מבלי שיכנסו אל פינו תולעים ובריות משונות לאין מספר, ואם מפני שכפי הנודע אין אור הנר מראה הגוונים במראיתן ובצביונם כאשר נראים לאור השמש והירוק יראה שמימיי או להפך, וראה נפלאות שעד לא גלו מסתרי טבע האור בדורות אחרונים נתכוונה התורה וקבלת חז״ל אל מה שיצדק רק על ידי חקירותיה עם היותו זר לעיני בני דורם, כי סוף סוף יכולים היו לומר הרי אנו רואים גם לילה גם יומם — ואחר שאנה ה׳ לידינו הענין הזה לא אחריש ממרגלית טובה, כמוסה וחתומה בשם תכלת, וגם הוא לעד לאלהות תורתינו כי שם תכלת אם מצד עצמו (מל׳ ויכלו השמים) אם מפי׳ חז״ל עליו שאמרו תכלית כל הצבעים נראה היותו לדעתם סוף כל הגוונים, ומה יקרו דבריהם אחר הגלות נגלות על יד ניוטון — (לא נשמע טרם בואו) ששבעה המה הגוונים הראשיים הנפרדים מקרני הוד השמש המנותח בזכוכית לבנה (Prisma) וסופם ותכליתם הוא התכלת שהוא השביעי שבהם.
וזכרתם את כל מצות ה׳. לפי שאמר למעלה מן הענין וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו׳, בא לתקן להם סימן שעל ידו יזכרו בכל עת ועת מצותיו יתברך, וז״ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144